החלטה בתיק בש"א 175467/06

1.      לפניי בקשה לדחיית תביעה על הסף מחמת השתק עילה והשתק פלוגתה, ומטעמים נוספים.

2.      המשיב היה דייר מוגן בנכס המצוי ברחוב המלך ג'ורג' 8 בתל אביב שבבעלות הנתבעת 1, הגב' עליזה פרחי (שבינתיים נמחקה, בהסכמה, מכתב התביעה), וזאת בהתאם לחוזה שכירות מוגנת מיום 2.10.1990.

3.      ביום 10.8.2004, ניתן פסק דין של פינוי כנגד המשיב בתביעת הנתבעת 1 בבית משפט זה (ת"א 60269/01). פסק הדין הפך לחלוט, לאחר שערעורו של המשיב נדחה ביום 21.11.05 על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב, מחמת אי הפקדת ערבון (ע"א 3348/04).

4.      בהתבסס על פסק הדין לפינוי, הגישה הנתבעת 1 בבית משפט לתביעות קטנות בתל אביב, תביעה כספית כנגד המשיב לתשלום דמי שכירות (תק 12590/04). בפסק דינו, קיבל בית המשפט (כב' השופטת ג. איילה) את טענת הנתבעת 1, וקבע כי על המשיב לשלם לה דמי שכירות למשך 60 חודשים בגין התקופה שבין ינואר שנת 1995 עד סוף שנת 1999. מסכום זה הופחת תשלום דמי שכירות של 3 חודשים, לגביהם הציג המשיב אסמכתאות בדבר התשלום. תביעה שכנגד שהגיש, להשבת סכומים ששילם כדמי שכירות לתקופות שונות, נתקבלה אך לגבי חלק מהתקופה שלא החזיק בנכס.

5.      ביום 3.8.06, הגיש המשיב את תביעתו דנן כנגד הנתבעת 1 ובנה, הוא המבקש, לקבלת פיצוי כספי בסך של 60,000 ש"ח. התביעה מושתתת על טענות בדבר גזל ותרמית מצד הנתבעים, בשל עדותו השקרית, כביכול, של המבקש בהליכים קודמים, ואשר בגינה ניתנו פסקי הדין שהביאו לפיניו מהנכס וחיובו בתשלום דמי שכירות שכבר שולמו על ידו, לכאורה.

6.      המבקש טוען כי הפסק הדין לפינוי יצר השתק עילה והשתק פלוגתה, החוסמים בפני המשיב את האפשרות להגיש את תביעתו. בנוסף, עומדת לו טענת התיישנות באשר לסכומים הנטענים על ידי המשיב, אשר בוצעו, לכאורה, לפני 8 שנים.

7.      לטענת המשיב, אין מדובר באותה עילה או פלוגתה, משזו אינה עוסקת בתשלום שכר הדירה, אלא נוגעת לעדותו של המבקש כרואה חשבון, אשר הביאה, בשל מצג כוזב ותרמית, למתן פסקי הדין כנגד המשיב. אשר לטענת ההתיישנות, נטען, כי העילה נולדה עם מתן תצהירו של המבקש מיום 11.7.02, במסגרת ת"א 60269/01.

דיון

1.      כלל מעשה בית דין מושתת על שני כללים עיקריים: השתק עילה והשתק פלותגא. בבסיסו ניצב רעיון סופיות הדיון, אשר מאחוריו עומדים שני שיקולים מרכזיים. השיקול הראשון מגלם את האינטרס הציבורי בהקלת העומס המוטל על בתי המשפט ובהקטנת עלויות ההתדיינות. השיקול השני מגלם את האינטרסים של בעלי הדין עצמם: לבעל דין אינטרס מובהק שלא לחזור ולהיות צד להליך בשל פלוגתה, שבה התדיין בעבר בבית המשפט. כך, לא יהא עליו לשמור על ראיותיו פן נכון לו בעתיד מאבק משפטי, שיצריך השקעת משאבים בעניין זהה [רע"א 508/06 קאפח נ. מינהל מקרקעי ישראל פדאור (לא פורסם) 06 (9) 515, עמ' 1, ע"א 4087/04 גורה נ. בנק לאומי לישראל בע"מ, פדאור (לא פורסם) 05 (21) 108, עמ' 3].

2.      כלל השתק פלוגתה נועד למנוע התדיינות נוספת בין בעלי הדין בפלוגתה שכבר נדונה ביניהם בהתדיינות קודמת והוכרעה בפסק דין סופי על ידי בית המשפט. לעניין זה, בין אם מדובר באותה עילה ובין אם בעילה שונה - התוצאה זהה. הדגש הוא על הפלוגתה המסוימת אשר נדונה והוכרעה (ראה: ד"ר נ' זלצמן, מעשה בית דין בהליך אזרחי, בעמ' 137, להלן - " זלצמן").

היווצרותו של השתק פלוגתה מותנה בהתקיימם של ארבעה תנאים: הפלוגתה העולה בכל אחת מן ההתדיינויות זהה, על רכיביה המשפטיים והעובדתיים; בין הצדדים התקיימה הדתיינות בכל הנוגע לפלוגתה זו; ההתדיינות הסתיימה בהכרעה מפורשת או משתמעת ונקבע לגביה ממצא פוזיטיבי; ההכרעה בפלוגתה היתה חיונית לצורך פסק דין (זלצמן, בעמ' 141-142).

3.      לצד כלל השתק הפלוגתה עומד כלל השתק העילה, אשר נועד למנוע התדיינות נוספת בין בעלי הדין (או חליפיהם) בגין אותה עילת תביעה, מקום בו ניתנה הכרעה לגופו של עניין.

4.      לאחר עיון בבקשה ובתגובה, נחה דעתי, כי דין התביעה להידחות על הסף, וזאת אף מבלי להידרש לתחולתו של מעשה בית דין לענייננו.

5.      טענתו המרכזית של המשיב בתביעה שלפניי הינה, כי המבקש הציג מצב כוזב בפני ערכאות המשפט, כאילו בדק בדיקה מקיפה כרואה חשבון את חשבונות אמו (הנתבעת 1) ומבדיקתו עלה, כי המשיב לא שילם את דמי השכירות.

6.      לטענת המשיב, בהתאם למסמך שהגיע לידיו מהבנק רק בתחילת שנת 2006, לאחר תום ההליכים, התברר כי בין השנים 1996-1998 שולמו לזכותה של הנתבעת 1 דמי שכירות מוגנת בהוראת קבע. מכך, גוזר המשיב, כי המבקש " העיד ביודעין דברי שקר בפני כב' בית המשפט על מנת להטות את תוצאות המשפט, ולמצער מעשה התרמית צלח".

7.      בהליך הראשון שהתנהל בפני בית משפט זה (ת"א 60269/01) נדונה תביעה לפינוי וסילוק ידו של המשיב מהמושכר ותביע הנגדית נזיקית - כספית. בית המשפט (כב' השופטת י. הניג), נעתר לתביעה העיקרית, וקבע, כי המשיב הפר הפרה יסודית את חוזה השכירות, הן משום שחסם את המעבר בבנין ויצר לעצמו חנות בשטח זה ללא היתר, והן משום שלא שילם דמי שכירות החל מחודש ינואר 1995 ועד סוף שנת 1999. התביעה הנגדית לנזקים שנגרמו למשיב ולרכושו עקב פירוק המבנים שחסמו את המעבר, נדחתה.

8.      כב' השופטת הניג התבססה בפסק דינה על בדיקה שערך המבקש בחשבון הבנק בו מופקדים דמי השכירות של דיירי הבנין, ואשר לפי עדותו מצא בו הפקדות דמי שכירות של דיירים אחרים בבנין אך לא של הנתבע. כב' השופטת ציינה, כי בדיקה זו לא נסתרה על ידי המשיב:

9.      כפי שצוין לעיל, הפך פסק הדין לחלוט, משערעור שהוגש עליו, נדחה. על יסוד הקביעה העובדתית בו, לפי דמי השכירות לא שולמו לתקופה שמינואר 1995 ועד סוף שנת 1999, מצא בית המשפט לתביעות קטנות, כי תביעתה הכספית של הנתבעת 1 לתשלום דמי השכירות, מוצדקת היא.

10.  על פי קביעת בית המשפט קמא עולה אפוא, כי בשל פלישתו למעבר בבנין וחסימתו, הפר המשיב את חוזה השכירות נשוא המחלוקת הפרה יסודית, שבעקבותיה קמה לנתבעת 1 עילה לפינויו מהנכס. וזאת, ללא קשר לסוגיית תשלום או אי תשלום דמי השכירות. בנוסף, טענותיו של המשיב בנוגע לתשלום דמי השכירות מתייחסות אך לגבי חלק מהתקופה, אשר לגביה ניתנה הכרעה שיפוטית (המהווה השתק פלוגתה בענייננו), ומכאן שעדיין נותר חייב דמי שכירות.

11.  כך או כך, הסכסוך בין הצדדים עניינו, הלכה למעשה, הפרת חוזה השכירות. כל התביעות נובעות מסכסוך זה וקשורות זו בזו, אם במישרין ואם בעקיפין.